במאבק על דעת הציבור, קשה מאוד לבעלי  דירות להתמודד עם שוכרים (שפעמים רבות הם משפחות קשות יום, אמהות חד הוריות או משפחה נזקקת…) כאשר הם נדרשים לפנותם מהנכס שברשותם.

קל מאוד להתחבר לסיפור על אם המגדלת את ילדיה בקושי רב והנמצאת בסכנה של הזרקות לרחוב.
בישראל, כל המערכות (תמיכה, סעד, משפט ואכיפה) שמות את טובת השוכר לפני טובת בעל הנכס .

בעל הנכס נזקק לתהליך ארוך ויקר, המשולם כולו מכספו הפרטי  ועליו לעבור את כל משוכות ההגנה המוענקות על ידי המדינה לאותו שוכר שהתיישב בביתו.
המשטרה מנועה מלעזור לו, בבית המשפט עליו להמתין חודשים עד לדיון בעניינו, כאשר לשוכר ניתנת האפשרות להתגונן במשך חודש ימים (מדוע לא ניתן להסתפק בשבועיים? הרי כל חודש שכירות שלא משולמת משמעו נזק של אלפי שקלים שפעמים רבות לא ניתן לגבות אחר כך).

גם לאחר קבלת גזר דין המורה לשוכר לפנות את הנכס באופן מיידי לא יכול בעל הנכס לעשות דבר.
עליו לפנות להוצאה לפועל ולחכות שוב שישלח לשוכר מכתב מאת ההוצאה לפועל. לאחר מכתב זה שוב ניתנת לשוכר האפשרות להתגונן במשך 20 יום נוספים.

ואז מגיע השלב המגוחך מכל – השוכר עדיין מסרב להתפנות, מפר את צו בית המשפט וממשיך לשבת בנכס (ופעמים רבות לגרום לנזקים) ומה נדרש בעל הנכס לעשות -

עליו לשכור מכספו חברת הובלה, יחד עם שירות אריזה ולהוביל את דברי השוכר לדירה החדשה אליה הוא עובר (אל בעל נכס אחר העומד לספוג מכה כלכלית קשה אך עדיין לא יודע זאת).
במידה והשוכר לא מצא עדיין נכס לעבור אליו, על בעל הנכס לשלם מכספו את עלות אחסון חפציו של השוכר שסירב להתפנות!!

במקרה שלנו לשוכר היה זבל כה רב שנדרשו שתי משאיות כדי לפנותו ועלויות האריזה וההובלה היו 7,000 ש"ח!!!
כיוון שהדברים שפונו כללו מני בגדים, שמיכות וזבל אחר, לא היה גם מה לעקל (מה עוד שגם כאן מגן החוק על השוכר ולא מאפשר עיקול של מקררים, מיטות, בגדים וכדומה, …).

אני חושב שיש חובה למדינה לספק מערכת הגנה לאנשים חלשים הזקוקים לעזרה. יחד עם זאת אני חושב שצריך לבנות את מנגנון העזרה כך שיבדיל בין אזרחים תמימים המסתבכים ונקלעים למצב קשה, לבין כאלה המנצלים את המערכת בשיטטיות.

לא ייתכן שמשפחה המסרבת לפנות דירה באופן סידרתי (כלומר, כבר עשתה זאת בעבר), תזכה לאותה מערכת תמיכה והגנה כמו אזרח המסתבך בפעם הראשונה.

לא הגיוני לתת לסרבני פינוי סידרתיים, לשבת בבית בו התנחלו במשך חודשים עד שניתן יהיה לפנותם.

כמו כן לא ברור לי מדוע המדינה לא מוצאת לנכון להעניש (לפנות בכוח על ידי המשטרה או להכניס לכלא) דירים המבזים את פסיקת בית המשפט ומסרבים להתפנות גם לאחר שבית המשפט הורה כך).

איזו הרתעה מפעילה המדינה על אזרחים שכבר הפרו את צו בית המשפט? מה מונע מאדם כזה לעשות זאת שוב ומה ירתיע אותו מכך?
אגב, במקרה שלנו, הדייר שפינה את הנכס על חשבוננו גנב חפצים שהיו בדירה.
הגשנו תלונה למשטרה אך התשובה שהתקבלה היתה – העניין לא יבדק כיוון שאין כאן עניין לציבור!!

אורךי וילנאי התייחסה בכתבה שפרסמה בהארץ און ליין (בתאריך 15/11/10) גם לצד זה של המשכיר.

חיים בשוליים | מצד שני

מאת אורלי וילנאי | חיים בשוליים

לא תמיד כשמשפחה עומדת להיזרק מדירה שכורה בשל אי תשלום חובות, הסבל הוא נחלתה בלבד, שלא לדבר על השאלה מי צודק. לפעמים בעל הבית הוא הצודק, וגם הסובל

אל הסיפור הזה אפשר לגשת מהצד מעורר הרחמים: "אשה לבדה עם שלושה ילדים, נרדפת על ידי בעל בית שרוצה את דמי השכירות שהיא לא יכולה לשלם". בפועל אפשר וצריך לראות את הסיפור מהצד של הקורבן האמיתי – בעל הבית, האיש שחי את חלום הבלהות של כל מי שאי פעם השכיר פה דירה והסתבך עם השוכרים.

אייל ציטיאט הוא לא בעל הון, הדירה שבבעלותו ברמת אביב היא דירתו היחידה. משהחל לעבוד באילת החליט להעתיק את מגוריו לשם ולהשכיר את הדירה. המשפחה שביקשה לשכור אותה עשתה רושם טוב: אבא, אמא, בת חיילת, שני ילדים בבית ספר. כשחתמו על החוזה אף שילם השוכר שכר שלושה חודשים למפרע, והביא עמו שני ערבים שהראו תעודות זהות וחתמו על שטר ערבות. הכל כמו שצריך.

אלא שארבעה חודשים אחרי שהמשפחה נכנסה לדירה, בינואר השנה, נעצר האב בעוון סחר בסמים. הוא נשפט ונכלא ומתברר שלא בפעם הראשונה. בדירה השכורה נותרו האשה ושני הילדים הקטנים. האשה, שאינה עובדת משום שלטענתה אין לה סידור לילדים אחרי הלימודים, לא שילמה שכר דירה. היא גם לא שילמה את חשבונות החשמל, הארנונה ומסי ועד הבית. בפועל אין לה הכנסה, אך היא אינה זכאית לקצבת הבטחת הכנסה משום שסירבה להצעות עבודה שקיבלה בשירות התעסוקה. לילדים, שמשלמים על חטאי הוריהם, אין אפילו מה לאכול.

ציטיאט מספר שהמתין תחילה בסבלנות. האשה ובעלה מהכלא הבטיחו שישלמו כשישתחרר, ואולי עוד קודם, אבל הכסף לא הגיע. בינתיים חלתה אמו של ציטיאט בסרטן. הדירה ברמת אביב סמוכה למקום מגוריה והוא ביקש לחזור לגור שם כדי להיות לידה. הוא ביקש מהשוכרים שיעזבו את הדירה כדי שיוכל לחזור לגור בה, אבל הם לא זזו. הוא ניסה לפנות אל הערבים, אך התברר שאחד מהם בכלא וחשבונותיו מעוקלים, והשני לכאורה לא קיים; תעודת הזהות שלו היתה כנראה מזויפת.

ציטיאט פנה לעורך דין, שביקש צו פינוי בהליך מזורז. השוכרים פנו לאגף לסיוע משפטי במשרד המשפטים וקיבלו ייצוג משפטי על חשבון המדינה. בית המשפט פסק שעל השוכרים לפנות את הנכס ולשלם את הוצאות המשפט. אבל עורך הדין הנמרץ שמונה לייצג את המשפחה, אילן יניר, עשה כל שביכולתו כדי לעכב את הפינוי. הוא טען, בין היתר, שהצד של השוכר לא נשמע ושהיו הסכמים ביניהם לפיהם יחכה המשכיר לשחרור השוכר.

וכך הזמן עבר, החוב גדל וציטיאט מתמודד בשלוש חזיתות: הוא מפסיד את דמי השכירות, משלם כסף רב על כל מכתב שמוציא עורך הדין, ונאלץ לגור אצל אמו במקום בדירה שלו. היום עומד החוב על 60 אלף שקלים לשכר הדירה, ויותר מ-12 אלף לרשויות.

האגף לסיוע משפטי עושה עבודה חשובה, הוא מייצג כ-45 אלף בני אדם בכ-180 אלף תיקים בשנה. זכאים לסיוע רק מי שעוברים מבחן הכנסה קפדני ומוגדרים כעניים ביותר. כל אדם זכאי לייצוג. אולם האם נכון ללכת עד הסוף עם זוג נטול יכולת כלכלית, ולעשות הכל כדי שהם ימשיכו לגור דווקא ברמת אביב? האם לא נכון יותר להשתמש ביכולת המשפטית ובחובת הייצוג, כדי ליידע את השוכרים בדבר זכויותיהם למשל לדיור ציבורי בפריפריה או לסיוע בשכר דירה שבו יוכלו להשתמש כשיעברו לדירה אחרת, זולה יותר?

ניסינו לשוחח עם עורך הדין כדי להבין מה הטעם במשיכת הזמן. השיחה הסתיימה בטונים צורמים, דומים לטונים שהשמיע באוזנינו השוכר עצמו כשפנינו אליו לתגובה; האחרון גם צירף צרור קללות. בפועל נראה שההתעקשות של השוכרים, בגיבוי עורך הדין, לדחות את הפינוי רק הגדילה את חובם והעמיקה את צרותיהם.

כשבידיו פסק הדין, פנה ציטיאט למשטרה. שם אמרו לו שהם לא מתעסקים בהליכים שאינם פליליים, והפנו אותו להוצאה לפועל. המשטרה מבדילה בין פולש לבין שוכר שאינו משלם, בפלישה המשטרה כן מגיעה, בשכירות רגילה לא. ציטיאט פנה להוצל"פ. שם צריך להמתין 21 יום, אחר כך לשכור קבלן פרטי שעלותו 6,000 שקלים כדי שיבצע את הפינוי אחרי 45 ימים מרגע הפנייה להוצל"פ.

ציטיאט מחכה. הוא כבר לא יכול לעמוד במימון עורך דין יותר, ובעיקר מותש מהמאבק על זכויותיו. בסופו של דבר יבוא הקבלן פרטי שיזרוק את המשפחה לרחוב, וכולם יפסידו. ואז בטח יבוא גם עיתונאי שיספר את סיפורה קורע הלב. אחריות חברתית אמיתית היתה יכולה למנוע את כל זה.

________________________________________